<h1>בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית חמישי שער ששי</h1>
<h2>דף לג.</h2>
כתב החכם הא דתניא בפרק אין מעמידין הכי גרסינן, נודות הנכרים גרודין מותרין, חדשים זפותין אסורין. ופי' דנודות לא חשיבי כלים דמכניסו לקיום ע"כ. וליתה מיהא דאמרי' בגמרא (ל"ג, א') בר עדי טייעא אנס זיקי מרב יצחק בר יוסף, רמא בהו חמרא ואמרינן עלה דבעו מילוי וערוי שלשה ימים מעת לעת, וזיקי היינו נודות, אע"ג דאיכא לדחייה דההיא בזפותין, מכל מקום סתמא איתמר ולא פרישו בה מידי. ועוד דבר הנראה הוא דנודות מכניסו לקיום הוא, אבל הגירסא הנכונה נודות הנכרים חדשים גרודין מותרין, ישנים מזופתים אסורין. והכי קאמר נודות הנכרים חדשים וגרודין כלומר שלא היה בהם זפת, מותרין. ישנים שנכנס בהן יין ואפי' לפי שעה או חדשים והם מזופתין אסורין בלא מילוי ועירוי, דבשעת זיפותם נותנין בהם יין אסור. והכי נמי באידך מתניתא בקנקנים, הכי נמי גרסינן. והאי דלא ערבינהו ותננהו, משום דיני דפליגי דתני בכל חד, בנודות תנא דאי רבבן ישראל וזורק בהם הנכרי יין כשר מותר, דכיון דאזלי לאיבוד לא מנסכי ליה. ובאידך דקנקנים אשמועינן דאיפשר לאכשורי בציר, ואיפשר דלאו אורחיהו דנודות בציר, דטעמא דציר משום דשורף כאור, ושיך בקנקנים דכלי חרש ולא בנודות. ובירושלמי אמרינן דזיקין ועירין בעו מילוי ועירוי, ואפשר דהוו זפותין, ומיהו סתמא איתמר ואיפשר דכל נודות חשבינן מכניסו לקיום, וכל היכא דאסרי' בזפותין מחמת זיפתן, אם קלף את הזפת חזרו להכשרן, והכי מוכח בהדיא בשילהי ע"א בשמעתא דגת. והיכא דמתכשרי בציר, דעת רבותינו ז"ל דדוקא בשנשתהא בתוכו שנים או שלשה ימים, והכשרו לפי ששורף ולא בעי מילוי ועירוי. אבל הכשר המים לפי שמפיגין, כדכתיבנא לעיל. ונראין דברי האומרים דקליפה בכלי עץ מהניא. ובמלוי ועירוי, צריך הכלי שפה לפיו כעין גדנפא האמורה בהגעלה. וצריך שלשה ימים רצופין ולא מפוזרין, ונראין דברי האומר שלא יהא ביניהן כדי מעת לעת.
עוד כתב המחבר דנראין דברי האומר דבכלי מתכות אפילו במכניסן לקיום לא בעינן מילוי ועירוי וכן בכלי עץ ע"כ. ואינו נכון, דלישנא דגמרא מוכח דבמכניסו לקיום תליא מילתא לא שנא חרס ולא שנא עץ לא שנא מתכות, ועוד דאבטא דטייעי דחשבינן במכניסו לקיום משום התמדתו ביין, ובעי מילוי ועירוי, כלי עץ הוא, מדלא אמרינן זיקא. ואין לנו שום הפרש בשום מקום בבליעתם בין כלי עץ לכלי מתכות וכלי זכוכית כמותן.
כתב המחבר הכשרן של כלים בסדור קטן, לפי דעתו מה שכתב למעלה, וכבר השבנו עליו. וכתב כל מקום שהמילוי ועירוי מועיל, הגעלה מועלת ע"כ. ואינו נכון שאין הגעלה לכלי חרס ואפילו באיסורין דרבנן, כמו שכתבנו למעלה, אבל בכלי עץ מהניא אי מכניסו לקיום, דוקא בכלי ראשון, או בכלי הגת אפילו בכלי שני. ולענין הגעלה, אין בה מקום כלל לעירוי אי ככלי ראשון או לא. וכללא דמלתא כבולעו כך פולטו, ובכל דוכתא דבעינן כלי ראשון, עירוי לא מהני כלל וכמו שכתבנו גם בזה למעלה.
<h2>דף לג:</h2>
מאי דאמרינן בכלי נתר שאין לו טהרה עולמית, כתב רבינו משה מורי ז"ל, דדוקא על ידי מעש' קאמר כגון מילוי ועירוי, אבל בישון סגי, מידי דהוה אחרצנים וזגים. והמחבר השיב אם כן שיש להן הכשר בישון, אף בהגעלה וחזרת כבשונות לישתרו לאלתר ע"כ. ודבריו כשגגה, שאין הגעלה לכלי חרס, קל וחומר לכלי נתר שאינו יוצא מידי דפנו, אבל לענין חזרת כבשונות מנא ליה דלא מהניא ליה, והלא בכלי חרס בבלוע מאיסור רותח אמרו בכל מקום סתם אין לו תקנה, וקימא לן דמהניא ליה חזרת כבשונות, דכי אמרינן אין לו תקנה מצד פליטתו נאסר בכל מקום, אבל חזרת כבשונות כלוי הוא ומהני ליה, וכן ישון מהני ליה מהאי טעמא נמי ואין זה דומה כלל לחרס הדרייני.
<h2>דף סו.</h2>
עוד כתב המחבר ואם נדרכו ענבים בגת עד שלא הוכשר הכל מותר, דהא קימא לן כרבא דאמר חמרא חדתא בעינבי בנותן טעם, האי חמרא מיקרי והאי עינבי מיקרי, הילכך החרצנים והזגים אינן מינו ומבטלין אותו ע"כ. ואינו נכון דחרצנים וזגים כיון דהוי דבר בדל ופרוש לעצמם וניכרין בפני עצמן, אינן ראויין לבטל. ואיסור גת וכלים שמכניסן לקיום, גם כן לאו משום פליטת בלע שלהם הוא כדפרישנא לעיל, ודאי היכא דאיכא יין אסור בשתיה ומותר בהנאה דקימא כדינו כשאר איסורין, ושיעורו בנותן טעם, ונפל בגת שיש בו יין מותר, וחרצנים וזגים, מסתברא ודאי דמצטרפין לששים מידי דהוה אעצמות דהתירא דמצטרפין לבטל איסור, מפני שהאיסור מתפשט גם בהם ונבלע מקצתו בהם, והוא חסר ממדתם, וטעם זה בעצמו יש ביין בחרצנים וזגים דאיסורא לענין יין דהיתירא, דבעינן ביין דהיתירא ששים דיין דאיסורא וחרצנים וזגים. והיכא דנפלו בגת דהיתירא חרצנים וזגים דאיסורא, כגון ערלה ודאי כיון דחמרא שאינו מינו בהדי חרצנים וזגים, לא מצטרף חמרא כלל לבטולינהו, דהשתא חמרא לא שייך כלל בהדי חרצנים ולא חרצנים לגבי חמרא, ואינו דומה לאיסור שנפל לקדרה שמשערין בחתכות וברוטב ואף על גב דחתכות לחוד, ורוטב והרי הרוטב ניכר לעצמו, דהתם מין במינו וכל היכא דחתכות דהיתירא רובא, מצטרף הרוטב לבטל הטעם, אבל הכא דחמרא בפורצני דמין בשאינו מינו לא מצטרפי לבטל איסור, ותו דהכא לא שוו שיעורייהו בהא, דמין במינו באחד ומאתים ומין בשאינו מינו בששים, ומיהו בההיא דהתם נמי כל היכא דחתכות דהיתירא לאו רובה וליכא אלא חתכת איסור וחתכת היתר דמיערבי ולא מינכרי, בהא לא מצטרף רוטב לבטולי לחתכת איסור, דהא חתכת איסור וחתכת היתר פרשי מרוטב, וחדא אסירא ודינייהו כאלו ניכר האיסור.
<h2>דף עד:</h2>
עוד כתב המחבר בגת של חרס דאמרינן בגמרא דלא סגי לה בניגוב דוקא בתחלת תשמיש ביד נכרים עד כאן. וליתא דבהדיא מוכח בגמרא דגת של חרס לרבנן חשיב ככלי חרס שמכניסו לקיום, ולא בעינן תחלת תשמיש ביד נכרי, אלא אפי' תחלת תשמיש ביד ישראל, לעולם צריך מלוי ועירוי. ובהכי טהורה.
אמרינן בגמ' רבא כי משדר גולפי להרפניא סחיף להו אפומייהו וחתים להו אברצייהו, קסבר כל מכניסו לקיום אפילו לפי שעה גזרו ביה רבנן, ובודאי אפי' בחותם אחד סגי, אלא דסבר דהכי מזדמנא ליה מלתא, מיהו דוקא בשנשתמש בו בידוע לפי שעה אבל בספק מותר דהיא גופה גזרה, וזו סברת מורי רבינו משה ז"ל והמחבר לא כתב כן. עוד כתב וכלי הגת אפי' לא נשתמש בהן אלא לפי שעה צריכין ניגוב, כדאמרינן בההיא נכרי דאשתכח בי מעצרתא דאי איכא טופח להטפיח בעיא הדחה ובעיא ניגוב ע"כ. ואינו נכון, שלא אמרו אלא בגת אבל לא בשאר כלים, והיינו דאמרינן בגמרא בכובי דסגי להו בהדחה בנשתמש בהן לפי שעה, וכובי היינו כלי גת, והיינו דאתא לאשמועינן אלא אם כן נשתמש בהן בשעת הגת.
<h2>דף עה.</h2>
גרסינן בשילהי ע"א הני דיקולי דארמאי דחייטי בחבלי דצורי, מדיחן, דצבתא מנגבן, דכיתנא מישנן, ואי אית בהו קיטרי שרי להו. ודעת המחבר דאישון קימי, ולישון בעי למשרי קטרי. ונראין דברי האומר דאניגוב קימי, אבל ישון והדחה לא בעי למשרי קטרי ובלאו הכי טהורין. ונשלמו דברינו בטהרה.
